<h1>תשובות בעלי התוספות סימן ע"ה — תשובת מהר"ם מרוטנבורג</h1>
<h2>דף קד:</h2>
וששאלת על לאה שתבעה את ראובן בעלה שיגרשנה ושיתן לה כתובתה, כי אומרת ישען על ביתו ולא יעמוד, וזה שנתיים לא קרב אליה משנשאה, והוא מודה לדבריה ואומר שעשו לו כשפים. לית דין ולית דיין שיוציא ויתן כתובתה. דאפילו למשנה אחרונה פ' בתרא דנדרים [צ' ע"ב] דחזרו לומר השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, הני מילי כשהוא כופר, אבל כשהוא מודה לדבריה יוציא ויתן כתובה, כיון דליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר. ואפילו אינה באה מחמת טענה, מיהו לא כפינן לו בשוטי אלא כשהיא באה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, כדמשמע סוף פרק הבא על יבימתו [יבמות ס"ה ע"ב] דכפינן. אבל אם אינה באה מחמת טענה, כיון דלא מפקדה אפרייה ורבייה, לא כפינן ליה בשוטי, אלא אמרינן ליה חכמים חייבוך להוציא ולתן כתובה, ואם תתן כתף סוררת מותר לקרותך עבריינא. ולא דמי להנך פ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] שכופין אותו להוציא ולתת כתובה, דהתם היינו טעמא שאינה יכולה לקבל, אבל בכל הנך דלא אתמר בהן בהדיא (כפ"ה) [כפייה], אלא יוציא ויתן כתובה, לא כפינן להו בשוטי אלא במילי. וכן פר"ח, וכן משמע בירושלמי [כתובות פי"א ה"ז]. וששאלת אם חייב נמי לתת תוספת, הא מלתא פי' ר"ח דאמרינן ביבמות בבאה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה, הני מילי מנה ומאתים, אבל תוספת לית ליה, דאדעתא דתימר ליה אפקן לא הוסיף לה. ואע"ג דאמרינן ריש פ' אע"פ [כתובות נ"ד ע"ב] דתנאי כתובה ככתובה דמי, אדרבה משם יש להביא ראייה מדלא חשיב להא נמי בהדייהו, כי קא חשיב למורדת ולמוחלת כו' ולא חשיב נמי לבאה מחמת טענה, ש"מ דלעניין באה מחמת טענה לא אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי. ואע"פ שר"ת חולק, היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מיניה דבעל. הילכך לא יתן אלא מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה לו, ולא תוספת. ואם נתן מטלטלין כדי להפקיע כתובה, אין כתובה נגבית ממתנת בריא דמטלטלין אם נתנו מעכשיו, אבל אם נתנו במתנת שכיב מרע, דהיינו כל מיני מתנות דחיילי לאחר מיתה, ככל מתנות שכיב מרע בכל נכסיו, או אפילו במקצת, במצוה מחמת מיתה, שהזכיר בפירוש שתחול לאחר מיתה, אלא דקא מדכר בשעת מתנה מיתה, דקאמר ווי דקמיית ההוא גברא, או כיוצא בזה הלשון, שיש רגלים דמחמת דאגת מיתה יהיב, או שאומר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה, כולהון כמתנת שכיב מרע. וכתובה ניגבית ממתנת שכיב מרע לכל הפחות.
ואם לא יווסר בדברים להוציא ולתת כתובה כמו שאמרו חכמים, ובשוטי לא מצינו למיכפייה כדפר"ח, נראה ודאי דמוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת, דאין לך מורד גדול מזה, דמורד מתשמיש לכולי עלמא הוי מורד, כדאיתא פ' אע"פ [שם ס"ג ע"א]. וכיון דבמורד על אשתו מתשמיש, שאינו חפץ לבא עליה, מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת אם אינו חפץ לגרשה ולתת לה כתובה ותלך ותינשא לאחר, מה לי שאינו רוצה לבא עליה ולגרשה כמצות חכמים, מה לי אינו יכול לבא עליה ועובר על דברי חכמים שהצריכוהו לגרש, בתרוייהו מתעכבות נשותיהן מתשמיש, ודאי אמרינן בתרוייהו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת. דמה לי זה מה לי זה. ואדרבה, קרובני בעיני קל וחומר, ומה במקום שאינו חפץ לבוא עליה אפילו מחמת כעס, ואיכא למימר השתא הוא דרתח עלה, ולאחר זמן יתפייס, ולא הוה לן למימר יוציא, ודילמא למחר וליומא אוחרא מייתב דעתיה בהדה, וכמעט קרוב לודאי שכך יהיה, אפילו הכי קפסיק ותני בכל עניין אם אינו חפץ להוציא מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת, כ"ש האי שקרוב לודאי שלא יתקן, כי זה שנתיים ימים אשר אין חריש וקציר, ואין תקנה לדבר, והוא מעגנה ומעכבה מתשמיש בחנם, שאם אינו חפץ להוציא כמצות חכמים, שיוסיפו על כתובתה. ומה שכתבתי לעיל שיתן לה נדונייתה אם יודע על פי הודאתה, או בעדים, מה הכניסה לו, לא יתן נ' ליטרין הכתובין בכתובתה לנדוניא דהנעלת ליה, דהיינו ק' זקוקים בעירכם, אלא רק מה שהכניסה בצמצום. דמה שהוא קבל מה שהכניסה לו בנ' ליטרין לכבוד בעלמא הוא דעבד, ואדעתא דתימר ליה אפקן לא קבלן בכך, כדפירש ר"ח גבי תוספת. אבל אם אין ידוע כמה הכניסה, צריך לתת בנדוניא כמו שכתוב בכתובה נ' ליטרין. אע"ג דמקומכם הוא מקום שנהגו לכפול או לשלש או לרבע ויותר, הא אמרינן ריש פ' המקבל [ב"מ ק"ד ע"ב] היכא דקנו מיניה גובה הכל. ושלום מאיר בר ברוך.
